סיפור משפחתי ישן

סיפור משפחתי ישן שמספר אבא שלי, שהדריך גרעין נחלאים, לקח אותם פעם לרפסודיה בכנרת. בבית בקיבוץ נשארה הזוגתו שתחיה, ונשארו גם שני הזאטוטים בני הכלום והגורנישט שלהם. זה היה רגע אחרי מלחמת יום כיפור, יש מצב שהיא היתה בהריון עוד פעם. זה קרה לה הרבה באותם ימים.

בקיצור, ההוא בכנרת, קושר סנדות, וההיא קמה לאיזה גיוס בחמש בבוקר במשק וחוטפת געגוע לבן זוג ולשפם. נוטלת היא את הילדה הקטנה ואת התינוק ואת הכרסה בין שיניה, ויאללה בלגן ושלושה-ארבע אוטובוסים בלי מזגן ובלי רחמים, משער הנגב לכנרת, שמה המים קרים. עם הקוקו והסרפן, זוכרים? ככה היה פעם, לפני שנשאר רק הקוקו.

לא התקשרה לפני שבאה לכנרת. לאן תתקשר? לקבר רחל (המשוררת?) המספר איננו מחובר. העמיסה הילדים ונסעה ונסעה ונסעה, אצה רצה זנזיברה, קלאהארי וסהרה, תל אביבה וחדרה ועפולה וגם טבריה, לימפופו לימפופו לימפופו, עד שהגיעה לאיזה יער על גדות השלולית שמה היו הנחלאווים קושרים סנדות וזרקה את הילדים למים והרטיבה את הרגליים ושאלה,

"טוב, איפה גבי?"

"נסע", אמר לה מישהו. "התגעגע לאישה ולילדים ונסע לקיבוץ."

יש גרסה נוספת שמספרת ששניהם חגו על עקביהם ועוד פעם הגיעו איש איש למקום ממנו יצאו, רק כדי לגלות שבן הזוג נסע גם הוא. ויש גרסה אחרת שמספרת שהם המשיכו לעשות את לנצח. אולי עדיין הם נוסעים.

צפריר בשן,
0 תגובות