הלכתי לספרייה העירונית

אז הלכתי לספרייה העירונית במגדל שלום. אני קצת מתבייש לקרוא למקום עם פי ארבעה או חמישה יותר ספרים ממה שיש לי בבית "ספרייה עירונית" – אבל ניחא. נעזוב רגע את המבחר, שהיה מבייש ספריית בית כלא בפקיסטן. לא חיפשתי משהו נדיר, רציתי לקרוא שניים-שלושה ספרי עיון פופולאריים.

אלא שהספרייה העירונית במגדל שלום היא בכלל לא ספרייה, היא "מרחב יזמות וחדשנות".

באמצע הספרייה העירונית העירייה פתחה משרד אופן-ספייס לסטארטאפיסטים. ומאחר שהביקוש לכספים גדול מהביקוש לספרים, הסטארטאפיסטים השתלטו גם על מעט השולחנות שהוקצו לקוראים.

לא נורא. מחלתי על כבודי והלכתי לשבת בספסל שליד הכניסה. אבל גם שם הקריאה בלתי אפשרית. כי בכל העולם ספרייה פירושה שקט, כלומר קריאה, ואילו בתל אביב ספרייה פירושה עשרות סטארטאפיסטים שצועקים לבלוטות' שלהם, קונים ומוכרים, מעסיקים ומפטרים.

אפילו על הספסל שלי התיישבו שניים לסגור איזו עסקה. "תשמע", אמר האחד, "אתה חייב לתת לי 20 אחוז". "20 זה לא ריאלי", אמר האחר, שנראה בדיוק כמו הראשון. "לא לפני שנצא עם גרסת הבטא. גג, גג 15". "20 או שאני הולך", אמר האחד. "15 או שאני הולך", אמר האחר. בסוף אני הלכתי.

ואני אפילו לא מאשים את עיריית תל אביב, שבחיים לא היתה פותחת "מרחב" כזה בלב בית חולים או גן ילדים, או, לצורך העניין, בלב לשכתו של רון חולדאי. הרי כל המדינה הזאת הפכה להיות קריה פלשתית, שונאת אינטלקטואלים ושונאת אמנים ושונאת רוח. מדינת כל מזללותיה והייטקיה.

עודד כרמלי,
0 תגובות