לענות להודעה מהאקסית?

אולי לא הייתי צריך לענות להודעה מספיר האקסית, ובטח לא להסכים להיפגש. אבל חברה שלי כל כך עצבנה אותי, והטיימינג שלה היה מושלם. לצערי או לשמחתי, תוך רבע שעה כבר הייתי בדרך אליה.

הטלפון רטט וההודעה "שמת לב לתאריך היום?" הציצה ממנו. "אני צריך לדעת מה התאריך?" שאלתי. "זה יום השנה שלנו, טיפשון שלי". "זה היה יום השנה שלנו" עניתי. והרגשתי מלך העולם, הנה. נפנפתי אותה. התגברתי

אבל היא לא שיחררה כל כך מהר "אני קצת לבד" כדי להפעיל את הרגש האבהי, וקצת "זוכר את הקטע שהיה לנו בטיול?" והרכב שלי כבר מונע. אני לא שואל שאלות, ונמצא כבר בדרך.

והדרך ארוכה, נסיעה של חצי שעה מתארכת ל-45 דקות. "מה אתה עושה? מה אתה פאקינג עושה?" שאלו רגשות האשם, "אין לך חברה?" הכו בי, "אתה קלישאת רווקות" המשיכו לכרסם, "לנצח תהיה לבד אם תמשיך ככה"

"אבל רבנו" ניסיתי להשיב מלחמה

"קצת קשה אז מפרקים?" הקשו עליי

"תראו, אני באמת לא יודע מהיכן באתם ומי אתם, אבל אתם מפריעים לי לנהוג"

הם שתקו לכמה דקות. חניתי את הרכב, ההתרגשות בשיאה, ואם הייתי עובר עכשיו בדיקת לחץ דם, היו מאשפזים אותי בחשד להתקף לב. הזיכרונות, הריחות, הלילות השלמים שהייתה שלי. כולם עוברים לי כמו סרט ערבי של שישי בצהריים. ואני מת לעלות.

כשאני יוצא מהאוטו, רגליי כושלות ואני נופל. "לאן אתה ממהר?" שאלו. אני חושב שאתם יודעים טוב מאוד לאן, עניתי. אולי טוב יותר ממני. "לא כל כך מהר" השיבו, "יש לנו משהו להראות לך, תסתכל בטלפון".

בתוך כל הבלאגן שבראשי באמת לא הסתכלתי על הטלפון שעה לפחות.

"אני מצטערת" כתבה אהובתי "צדקת לאורך כל הדרך. אוהבת אותך".

"תסתכל במראה" הם אומרים.

אני מסתכל במראה. "מה זה?" שאלתי "אלו דמעות, יא חביבי" ענו וצחקו. "אמרנו לך שאתה עושה טעות, ואתה יודע את זה".

"אני? אני לא יודע כלום" אמרתצי והמשכתי ללכת לכיוון הבית של ספיר. "אני הולך לסגור מעגל" ניסיתי לשכנע את עצמי, הכל בסדר.

אני עולה במדרגות ושוב כמעט נופל וקם על רגליי. מהסס, מזיע, מתפלל לאלוהים שייקח את ההחלטה בשבילי. לצערי ולשמחתי הדלת נפתחת.

"היי, יקירי" היא עומדת שם, סקסית מתמיד. עם המבט שפעם הייתי מוכן להרוג בשבילו.

"היי" אני עונה בקרירות.

"התגעגעתי אלייך" 

איזו טעות.

"אמרנו לך שאתה טועה" חזרו לחפור לי, "ובכל זאת לא הקשבת לנו". רגע, אני מתחנן בפניהם, רגע! תעזרו לי! אבל הם נעלמו

ואני לבד, עומד מולה וחושב איך אני מונע מעצמי לעשות את טעות חיי.

"אתה בסדר?" שאלה ספיר

"אני בסדר, אני מצוין" ניסיתי למשוך זמן, אולי אבקש מים ואנסה לברוח מהחלון?

זה לא רעיון טוב. תחשוב יצירתי, ניסיתי לעודד את עצמי, תחשוב יצירתי.

היא בוהה בי עם העיניים הכחולות הענקיות שלה, ואני לא עומד בזה יותר.

"תקשיבי..." אני מגמגם.... "תקשיבי ספיר אני....".

"אתה מה?" נראה כאילו היא מצפה למשהו טוב.

"אני מצטער" אני אומר, מסתובב. כמעט רץ לכיוון הדלת, וטורק מאחוריי. ניצלתי בנס.

אני נוסע אל הנסיכה שלי ומרגיש כל כך טוב פתאום, אולי הייתי צריך את זה, אולי היינו זקוקים לשיעור הזה. הפעם אני לא מחכה, אני דופק לה על הדלת כל כך חזק שהיא חושבת שקרה משהו חמור בהרבה.

אני טומן את ראשי בצוואר שלה ולוחש "אני מצטער" היא אפילו לא שואלת איפה הייתי, כי העיניים שלי מספרות הכל

"על מה?" היא מנסה להיראות מופתעת , אך העיניים שלה אומרות "אני סולחת. זה בסדר. הכל בסדר"

גיא לייבה,
0 תגובות