"זה כוחו של אמון"

״זה חוזר כל יום מחדש. ניסיונות בלתי פוסקים להעיר אותו בבוקר לבית הספר. 
והוא לא קם. 
והבית הפך למתוח.
והשיח נהיה קשה, מתריס. 

זה חוזר פעם אחר פעם. כאילו אני צריכה ללכת לבית הספר. כאילו זו המשימה שלי. והמתח עם האבא בלתי נסבל, מטילים עונשים שאיש לא עומד בהם".

ככה, לפני שבוע, בשעת לילה, מגיע טלפון מאזרחית שאני לא מכיר. היא נשמעת על סף בכי. 

שוחחנו כמעט שעה. 

"אני חושב שהדבר החשוב ביותר זה חינוך לאחריות. תני לו לא לקום, זה לא מאבק שלו איתך. זה מאבק שלו עם עצמו. לא רק בהיסטוריה, גם בתורת הנפש שלו הוא עוסק במלחמת העצמאות". 

"אבל הוא לא ילך לבית הספר", היא אומרת. 

"נכון. יום, יומיים, אולי שבוע. אבל בסוף הוא יהיה חייב לבחור. בסוף, הוא יבין שזה עניין 'שלו' ולא מאבק איתך" אני משיב.

היתה לנו שיחה ארוכה על אמון.

קבענו את המתווה של שיחת הנפש שהיא תקיים איתו. "חמוד שלי, אתה כבר בשישית. ואני, אמא שלך, אוהבת אותך מכדי שנריב כל יום. בית ספר ולימודים זה זכות עצומה וזו החלטה שלך" .

אז הבוקר, כמעט שבוע אחרי, בשמונה ורבע מצלצל הטלפון. 

"אדוני" היא אומרת בקול רועד. "אתה לא מאמין. הוא קם, לבד, והלך לבית הספר..." 

זה כוחו של אמון.

זו עוצמתה של האחריות.

שי פירון,
0 תגובות