"תמיד התביישתי באבא"

תמיד התביישתי באבא שלי ומעולם לא סלחתי לו. עד לפני עשור הוא היה נרקומן, וחזותו המזרחית בצירוף עובדת היותו נהג מונית לא הוסיפו לתחושת הבושה שלי. בימים בהם הציע לי הסעה חינמית לבית הספר, הייתי מסרב בנימוס מהחשש שמא יראו אותנו יחד.

העדפתי להתעורר מוקדם יותר ולהאריך את דרכי מאשר להסתכן בלעג חברתי. ממילא לעגו לי על היותי עדינה וסמוקת לחיים, ולעג אחד יותר מדי כנראה היה שובר את גב הגמל. מעולם לא סלחתי לאבא שלי באמת, חרף העובדה שהתנקה וחזר לעצמו. בסתר ליבי אני יודע שלאבא קשה שאינני חומל לו. אבל מה לעשות כי נולדתי למציאות שבה אבא שלי חיבב סמים יותר מאשר את בנו וחסך ממני כל גילוי שפוי של אהבה.

שנות ילדותי התהלכתי בעולם כמעין דמות שקופה במציאות מדומיינת, ילד בלתי נראה שלאף אחד לא באמת אכפת ממנו. רציתי שאבא שלי יאהב אותי או לחלופין יחטיף לי סטירה, הנשמה שלי שיוועה למגע אכפתי ממנו, כואב או רך ככל שיהיה, העיקר שיפגין דאגה כלפיי. תהיתי מדוע אף אחד לא מושך לי את הלב החוצה. רציתי שיהיה אחד כזה, רציתי שיעמידו אותי במקום, שיצעקו לכיווני, שמישהו ייתן אישור לקיום שלי וזה לא היה בנמצא. 

היום, בהיותי אדם מבוגר או איך שלא קוראים את זה, היחסים בינינו שונים בתכלית. הוא עדיין מרוחק ומנוכר, ורגש הוא עניין זר לחלוטין עבורו, אבל אבא לא חוסך ממני את ניסיונותיו לרכוש את האמון שלי בחזרה. בכל פעם שאנחנו יושבים לדבר אני מצליח להוציא ממנו חוויה או שתיים מהיום שהיה, דוגם בזהירות טיפה ועוד אחת מדם ליבו בניסיון להכיר את מי שהיה רחוק ממני זה שנים. זה לא פשוט. אני אוהב את הרגעים בהם אבא מפחד להישיר מבט, ואילו אני שואל בישירות שמביכה אותו: "אבא, למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי וזהו? למה אתה לא מתקשר פעם אחת בשבוע וזורק לי את זה כאילו הייתי הבן שלך?". הוא זז באי נוחות בכיסאו, מתעשת ומשיב: "יש לי דרכים משלי להראות אהבה, ככה חונכתי". ובכל פעם שזה קורה כאילו נשברת לי חתיכה מהלב.

אתמול התעוררתי וראיתי 4 שיחות שלא נענו. זה היה אבא. "בטח קרה משהו", תהיתי לעצמי. חזרתי אליו והוא ענה חיש מהר. "הכל בסדר?", שאלתי בזריזות. "כן כן", השיב לאקונית. "התקשרת הרבה", ביקשתי לרמוז. "סתם, לשאול מה שלומך", השיב. "ואתה, איך מרגיש?", דחקתי בו והגיע הרגע בו חולק איתי חוויות שלו מהמונית - לקוחות רוטנים,כאלה ששופטים, אחד שעלב בו וזה השני שהטיח בו האשמות. לדידו של אבי, הוא משמש מטרה נוחה לצלפים. בחוויותיו שלו, הוא שקוף לחלוטין. סוג של הגה אוטומטי שלוקח אנשים הנה והנה, אוסף אותם ואת צרותיהם מיעד אחד למשנהו. "הלוואי והיו רואים מה יש לי בנשמה", מסביר לי אבא במילים שמפלחות לי את הלב.

"כן אבא, אני מכיר את התחושה", כאב לי פנימה. 

"מה היה דחוף לך להגיד?", שאלתי בחוסר נימוס. "רציתי לספר לך שהיו אצלי שני בחורים במונית, ישבו מאחור". לקח כמה שניות והמשיך. "הם דיברו אחד עם השני וכל משפט שני שלהם הסתכם ב'יא קוקסינל' ו'יהומו'". 

"כן אבא", השבתי, "לא חסרים הומופובים. מוכר". 

"אז רק רציתי להגיד לך שהסתובבתי אליהם וסיפרתי להם שהבן שלי הומו". שנינו לקחנו נשימה יחד. "אמרתי להם שזה פוגע בי אישית שככה הם משתמשים בזה כאילו אלה מילות גנאי". התרגשתי כמו בפעם הראשונה שראיתי שמש, ולא הצלחתי להוציא החוצה את התחושה שלי. אני יודע שזו דרכו הארוכה והעקלקלה שאבי נאלץ ללכת בה, הוא יאריך אותה וישא בכאב רגליו, העיקר לא לשים את הלב על השולחן. ואני עצמי, כל שביקשתי הוא לנהוג הפוך מזה, אז שלפתי את זה החוצה ואמרתי: "אני אוהב אותך וסולח לך, אבא". ואבא האריך את הדרך בשתיקה נוספת, וזו דרכו של אבי להפגין אהבה ואני שומר את זה עמוק בלב.

וסולח.

נתנאל אזולאי,
0 תגובות