"האתיופי שהעלבתי לפני 16 שנה"

הייתי הדוברת של שרת הקליטה ונסעתי לירושלים עם האוטו של אבא שלי. וכשהגעתי לשער לא היתה לי מדבקת חניה. והשומר בשער, בחור ממוצא אתיופי לא הסכים לתת לי להיכנס לחנות. 

כמה טלפונים וזה סודר. 

יום למחרת לקחתי, שוב, את האוטו מאבא שלי. ושוב הגעתי לחניה ושוב לא היתה לי מדבקה ושוב אותו בחור בשער. דקה לפני כן עוד צרחתי על איזה עיתונאי אוויל (בכל דור ודור יש כמה כאלה), עכשיו על הקו היה אבא שלי שהתעקש להסביר לי שאמלא דלק כדי לא להיתקע (באמת, אבא? אי אפשר לנסוע בלי דלק?) וכשהסתובבתי אחורה כדי להוציא את הארנק מהתיק ולהציג לבחור את תעודת הזהות שלי גיליתי שאין תיק. שהוא נשאר בבית. 

הבחור לא זכר אותי ולא נתן לי להיכנס, אבא שלי המשיך להסביר לי מה קורה למנוע אם נוסעים על טיפות הדלק האחרונות, פתאום, על הצג, שיחה ממתינה מהעיתונאי שעליו צרחתי. 

ואז יצא לי, בשיא העצבים, "אבא שנייה, נו, זה עוד פעם האתיופי הנודניק מהשער". 

והוא שמע. 

דוברת שרת הקליטה, השמאלנית ההומנית, ההיא שהכי בעולם צריכה לגנות גזענות, דווקא היא. 

אני. 

הוא לא אמר כלום, רק הסתכל עלי. ואני, מרוב הבילבול והלחץ, פשוט קפאתי. לא יכולתי לזוז. ברקע המשיכו לזמזם קולו של אבא שלי וצפצופי השיחה הממתינה אבל אני כבר לא שמעתי כלום. רק המבט הזה שלו שאמר "אפילו אתם, שעובדים כאן" הצליח לחדור אלי. 
באינסטינקט ניתקתי את הטלפון. הזמזום פסק. שמתי את האוטו על פארקינג ויצאתי החוצה. 

"את לא יכולה לעמוד ככה, את חוסמת".

נעמדתי מולו. הייתי רוצה לספר שהתנצלתי, שברגישות גדולה ניגשתי אליו ואמרתי "היה לי חרא בוקר אבל זה לא נותן לי לגיטימציה להגיד את מה שאמרתי" ועוד כמה משפטים נכונים. 

אבל זה שקר. 

כי כל מה שאמרתי זה "הייתי פה אתמול עם אותו סיפור, אני הדוברת של השרה, תעשה לי טובה ותפתח כי אני חייבת להגיע למשרד ואני כבר מאחרת".

והוא פתח. 

ואני נכנסתי לאוטו והחניתי ועליתי למעלה. 

וזהו. 

שש עשרה שנה אחרי, שני סטטוסים בפייסבוק ומוות הציפו בי את הסיפור הזה. 

ואת מורכבותם של החיים, בטח בעידן של רשתות חברתיות ומידע מהיר, לפעמים מהיר מידי, ושיפוטיות ושיח בלתי אפשרי. 

ואת בקשת הסליחה שכנראה כבר, לעולם, לא אצליח לבקש.

מיכל אהרוני,
0 תגובות