תסתכלו קרוב, תסתכלו סביב

אמא צעירה ותינוק שוכב בעגלה מסתכל עליה ומחייך בכל מתיקות פניו, וידיו הזעירות מנופפות לכאן ולכאן, אבל האמא לא רואה דבר,
היא מביטה בסלולארי שבידה, כאילו היה הדבר הכי חשוב בעולם. 

לידם ברחוב, ילד קטן הולך עם אביו, הילד שואל את אביו שאלות, מראה לו חוכמות, מתעניין במעשיו, האב מהמהם משהו.

ולא מרים את עיניו לשניה מהסלולארי שבידו.

כולו נוכחים נפקדים.

חשבתי על כוחו של המבט. 

מתנת העיניים הטובות.

כשאני רואה אותך, אני נותנת לך את מתנת ההכרה בקיומך.

מחזקת לך את חוט השדרה הפנימי. 

כשאני כועסת עליך, אני לא מסוגלת להסתכל עליך בעיניים,

מונעת ממך את ההכרה שלי בקיום שלך.

כשאני מסתכלת בתוך עינייך ואתה שם, מביט עלי, ולא רואה אותי,

אני כאילו לא קיים. 

במיוחד אם אני ילד.

אז תרימו את העיניים, תסתכלו קרוב, תסתכלו סביב, ותחזרו לסלולארי.

תשלבו מבטים, הנאות, סדרי עדיפויות.

תראו דברים, תנו לילדים אישור והכרה, את מתנת המבט, העיניים הטובות.

שלא יצטרכו לצרוח לכם את קיומם, בקול הכי רם,

רק כדי שתרימו לרגע את העיניים, ותסתכלו ותראו אותם, בדיוק איך שהם, לא ההשתקפות שלכם, ותכירו בקיומם הנפרד מכם,
ויהיה להם שקט בלב, והם ירגישו אהבה.

עמית רייכר,
0 תגובות