"מסתכלת על סוף הספר"

אחת הסוגיות המוסריות כבדות המשקל של העת האחרונה היא סוגיית הספוילרים,

למשל, נגיד שלמישהו נפלט בשיחה: "זה לא בסדר שיעקב התחתן גם עם לאה וגם עם רחל", האם יש לסקול או לשרוף אותו, תוך שצועקים עליו "בלי ספוילרים, מנוול!"

עמדה זו מבוססת על ההנחה שאחד מתפקידיה העיקריים של כל יצירה ספרותית, קולנועית או טלוויזיונית, הוא להפתיע את הקהל וחשיפת ההפתעה תקלקל בהכרח את החוויה התרבותית.

אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה, כי בעיני פיתולים בעלילה הם חלק לא ממש חשוב של יצירה כלשהי, וכמו כן אם כבר משוחחים על ספר, סרט או סדרה, ואלו שיחות מהנות מאוד, זה מגוחך להוציא את העלילה מהשיחה רק כי מישהו לא ראה או לא קרא ואסור בכלל לנשום לידו "כל הסרט הוא היה בעצם רוח רפאים!", והנאה שמבוססת על "תפתיעו אותי!" היא בעיני קלושה אבל אמרתי שאני לא נכנסת לדיון הזה, אז מה אני כן נכנסת? הלא בסך הכול רציתי לספר על עצמי:

אני תמיד מסתכלת על הסוף של הספר לפני שאני מתחילה לקרוא אותו. יש רוצח? אני רוצה לדעת מי הוא. מתחתנים? רוצה לדעת עם מי. כולם מתים בסוף? סבבה. רק תודיעו לי מראש.

וזהירות, ספוילר: עכשיו אני קוראת את "האודיסאה" בתרגום אהרון שבתאי, ואני נהנית להפליא למרות שאני יודעת מזמן שבסוף הוא חוזר הביתה.

עירית לינור,
0 תגובות