המדינה הוקמה בחאפ לאפ

אני לומדת עם הבת שלי לבחינה בהיסטוריה, והחומר הוא מלחמת העצמאות. בקיצור - אנחנו קוראות על השלב הראשון במלחמה שהתחיל ממש אחרי החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר, ההתקפות על הישוב היהודי, הל״ה, מכוניות תופת בירושלים, הצתת חנויות בעיר העתיקה, המצור והשיירות לעיר והניתוק והרעב והמוני ההרוגים, ובתוך כל הבלגן הזה ב-12 במאי 1948 התכנסו להם עשרה אנשים שהיו מעין ממשלה זמנית למדינה שטרם קמה, ״מנהלת העם״ קראו להם, ביניהם בן גוריון, גולדה, משה שרת ועוד כמה רחובות בתל אביב. הממשלה הזמנית כללה 13 איש, אבל שלושה לא יכלו להגיע בגלל פרעות הדמים בדרכים, והם היו צריכים להחליט אם להכריז על המדינה בתוך יומיים מהר לפני שמישהו יתחרט וההזדמנות תחמוק לעולם, או להיעתר לבקשה של ארה״ב ושל האו״ם לדחות את כל העניין בכמה חודשים עד שהעניינים יירגעו באזור.

אז ישבו החברים 13 שעות, בלי ספינים, בלי עשרות יועצים ובלי דרישות לתיקים ודילים מתוחכמים, ובסוף 6 הצביעו בעד הכרזה מיידית על מדינה ו-4 הצביעו בעד דחייה. אם השלושה החסרים היו שם, יתכן שהכול היה נגמר אחרת... אבל ככה זה היה. מפה לשם, יומיים לאחר מכן ושמונה שעות לפני שהבריטים התפנו באופן סופי ומוחלט, מהר קימבנו איזה טקס, בן גוריון הקריא את מגילת העצמאות שנכתבה בעמל רב כדי שתתאים לכולם, כולל הדתיים שנורא רצו שיהיה כתוב שהכול בזכות אלוהים, והרב הראשי ברך ״שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״, והמוני אנשים ששמעו את הטקס ברדיו התפקעו מרוב התרגשות וצבאו על הפתחים בחגיגות ספונטניות מטורפות ברחובות, והריעו לקומץ האנשים האמיצים האלה שיצאו מהטקס בידיעה שתכף תתחיל מלחמת קיום נוספת על העתיד שלנו כאן, ואני מביטה בבת שלי ואני אומרת לה - את יודעת שסבא היה ילד בן עשר כשזה קרה, הוא יוכל לספר לך על המצור בירושלים ועל ההכרזה ועל החגיגות, ופתאום, משום מקום, אני לא יודעת להסביר לכם - אבל השפה שלי התחילה לרעוד ופשוט התחלתי לבכות.

תבינו, זה ממש לא מחזה יומיומי, והבת שלי הסתכלה עלי בחרדה ונראתה כמו מישהי שבדיוק שוקלת אם להזמין לי אמבולנס או להתאבד, אבל תשמעו, זה ממש ריגש אותי, בחיי... פאקין ספר היסטוריה של כיתה יא. אז או שאני מאבדת את זה לגמרי, או שיש לי טיפ בשבילכם - בכל פעם שנדמה לכם שנורא פה, תפתחו רגע ספר היסטוריה ותקראו קצת על הימים ההם..

איכשהו, אחרי שקוראים איך המדינה הזאת הוקמה בכזה חאפ לאפ ובמזל ואולי באמת איזו אבקת קסמים של אלוהים, פתאום יש פחות ספק לגבי זה שאפשר להסתדר פה גם היום... עם קצת פחות שנאה, קצת פחות עצבים, קצת יותר הבנה שזה הבית של כולנו ואין מקום אחר. פעם זה היה נורא ברור מאליו... מדי פעם טוב להיזכר.

לילך סיגן,
0 תגובות