כך גנבו את האופניים

סיפור גבורה או מבחן מוסרי לשמאלני המצוי.

רוני, חברתי האהובה הליבראלית והשלמנית, התקשרה אלי בוכה שבעל הבית הקפיטליסט שלה שבבעלותו כל הבניין אסר עליה להחנות תאופניים בצבע אפרסמון שלה שעלו לה 3000 ש"ח בחדר המדרגות, אז היא קשרה אותם בחוץ על יו כזה (עם מנעול קריפטון אמוק של שלמנים) ובבוקר הם לא היו שם.

חברה טובה ושמאלנית אחרת בשם שיר החליטה שצריך ללכת לתחנה המרכזית ולחפש בנווה שאנן איפה שכל הגנבים (מוקש לשמאלנים פעם ראשונה) ושבגלל שאני בן וגם אוהב צרות אנ...י חייב לבוא איתן לעזור.

בין ירידי האופניים האפריקניים (מוקש פעם שניה) שבמדרחוב נווה שאנן, אל חנויות מפוקפקות בצ'לנוב ולווינסקי, חצרות אחוריות – אך כלום. מוותרים. רוני גמורה, אני מנסה לעודד, מפציר בה שתיקנה כמוני אופניים במאתיים שלא נורא שגונבים, היא מנסה איזה זוג אך לא מסוגלת, בשארית הקול ובגרון חנוק היא מתנצלת "כנראה שיש לנו סטנדרטים שונים..." בחזרה לאוטו מבואסים.

ואז, שככה יהיה לי לי טוב, נשבע בקדוש ברוך הוא, מחרבנת לה יונה על הראש, ומכאן הכל מכתוב, והסוף יהיה אינשאללה טוב.

חם ומסריח, זיעה וקקי על הראש, חוצים את הר ציון ולפתע היא צועקת מיכאלללללל!!!! הנה האופניים שלי!!!! מה הסיכוי. אני מזנק על הבחורה שבאמצע הכביש "סליחה תעצרי! אני ממש מתנצל אבל הרגע קנית את האופניים האלה, נכון?! פשוט לחברה שלי ... ", רוני: "לא אידיוט! ההוא שמה! שחצה את הצומת!" אני מתנצל בפני הבחורה.. "מי איפה?!!", "שמה! שמה!" זה הופך למרדף. רצים. מהר. מכוניות. אנשים. חלקם הולכים. חלקם על אופניים. רוני צורחת "ההוא ההוא! הוא מתרחק!" אני לא מזהה. "מי??!!" "ההוא עם החולצה התכלת! הוא מתרחק!", "איפה תכלת?!" "נו! על האופניים, חצה את הצומת! עם התיק השחור!" "השחור?" "כן" "הוא שחור או התיק?" "גם הוא שחור! (פעם שלישית) על האופניים הכתומות!" "בטוחה שהם שלך?!" "כןןןן" .ספרינט. חתירה למגע. קורס לוטר. 8 שניות בריצת שישים עם משה המורה להתעמלות בכיתה יא'. הטווח מצטמצם. זה לא יפה. הוא פליט. בטח מסכן. אמיר חצרוני. שמאלנים מתנצלים. ומתנשאים. אליטות של אשכנזים. אני ממש קרוב. בעצם מפחיד. אמלה. אולי לקרוא למשטרה. אבל יגרשו אותו. אבל הוא פושע. אולי הוא לא. אין זמן. רק שלא ייתן לי אגרוף. עכשיו.

אני תופס לו ת'כידון. הוא מופתע. "רד בקשה!" (אני אסרטיבי ומנומס) הוא יורד בשוק. זה הולך חלק. אין מכות. "איך קוראים לך??" הוא לא עונה. אני מחזיר נשימה. "איך קוראים לך?!" הוא שותק ונראה נחמד ומסכן, אבל לא מדי. רוני ושיר מגיעות, גם הן מסדירות נשימה. אני נתקע על השם שלו, צועק "איך קוראים לך?!" הוא עונה לי מוחמד. יופי, גם אריתראי וגם מוסלמי. אני משיב מיכאל ולוחץ לו ת'יד. זה מוזר. "אל תזוז!" כעת מסדר זיהוי - רוני מאשרת - הצבע אפרסמון ומדבקה בצד – הם שלה. "תקשיב לי טוב מוחמד, אני מצטער, לא מעניין אותי מאיפה יש לך אותם אבל הם חוזרים לבחורה הזו כי הם שלה". הוא ממציא שקנה אותם, אני חצי מאמין. הוא מתעקש, "שילמתי עליהם כסף!" קוואצ' קטן בלב. (אולי יש פתרון צודק יותר?) "שמע מוחמד, אני אגיד לך מה נעשה, האופניים חוזרים לבחורה, אתה מוזמן או להתחפף או..", אני מביט ברוני וש', "..שאני מוכן לבוא אתך למי שמכר לך, ונוודא שיחזיר לך ת'כסף ואם צריך גם נביא עליו שוטר. מה אתה אומר?" מוחמד מתחפף.

אנחנו נשארים עם האופניים 3000 שח צבע אפרסמון. רוני בעננים. תודה לשיר. וליונה. 

מיכאל אללו,
0 תגובות