להגיד שאני פעילה חברתית ולצפות למחיאות כפיים

כאשר שואלים אותי "אז מה את עושה?", מיד אני מנפיקה שרשור של עבודות סרק, האחת מביכה יותר מהשניה: "סופרת, שדרנית רדיו, דוגמנית ומשוררת", שזו דרכי לרמז לשואל על כך שאני, בעיקרו של דבר, מעין מובטלת - אבל עם נצנצים. 

אך לאחרונה גיליתי שכל שעלי לעשות כדי לשדרג את עצמי בעיני העולם הוא להצהיר על עצמי שאני "פעילה חברתית", ולצפות למחיאות כפיים מהיציע. היום יש אנשים המתהדרים בתואר "פעיל חברתי", כאילו מעצם מגע המלים עם האוויר משתמעת תועלת לציבור שאין לפקפק בה. אני פעיל! למען החברה! חילו מפני!

עד כמה שתגלית זו משמחת - לא אוכל למנף אותה לתועלתי. למרבה הצער, אם אוסיף לעיסוקיי המפוקפקים גם "פעילה חברתית" - הקוסמוס יקרוס לתוך עצמו מרוב צחוק. לכן להבא, אוסיף לרשימה תואר ריקני כמוהו, שמתאים לי יותר, ושאולי הגיע הזמן לבצע בו קאמבק: "עירית לינור, אשת חברה".

עירית לינור,
0 תגובות