מה אברי גלעד למד על בדואים

הנה 10 דברים שלמדתי על הבדואים בנגב.

1. באוניברסיטת בן-גוריון צפיתי בצילומי אויר של הנגב שצילמו הבריטים מ-1945. לא נעים, אבל רוב הנגב היה מיושב אז בבדואים, הקרקע כולה מעובדת, ריבועים ריבועים, שמות השבטים על המפה. אם היתה להם בעלות על הקרקע כפי שהחוק הישראלי תובע זה עניין אחר, אבל מה שברור – הם ישבו שם.

2. הבדואים עצמם מודים בפה מלא בעבריינות הבדואית, באלימות, בהשחתות, בגניבות, בפרוטקשן, בנהיגה המטורפת. כל התופעות האלה פוגעות קודם כל בהם עצמם, בתוך הישובים. הם מייחלים לאכיפת חוק אמיצה כדי שהצעירים חסרי המנוח והתקווה שלהם ירוסנו. אי-אכיפה היא סוג של גזענות.

3. הם מסבירים את כל התופעות האלה בפער העצום בינינו, היהודים, לבינם, החיים בפחונים, ללא חשמל, מים, חינוך, תשתיות. שמעתי סיפור על צעיר בדואי שיוצא כל יום שואה לבאר שבע לחראקות עם מוסיקה בפול ווליום כדי לבטא את כעסו. ברור שאם הייתי (כ"דור שני" ובכלל) נתקל בו ברחוב בבאר שבע ביום השואה, בצפירה, הייתי שמח לעצור אותו ולהשכיב אותו על הכביש החם. עכשיו, בבית, ליד המחשב, במזגן, כשאני רגוע, אני לא בטוח שאם הייתי גר בפחון לוהט ללא מים, חשמל, בידוד, כביש, עתיד, הייתי מצליח לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה.

4. הבדואים נעלבים עלבון עמוק מכל התכניות הממשלתיות להסדרת מצבם מסיבה אחת; לא מדברים איתם בגובה העיניים, לא משתפים אותם בדיונים ובתכנונים לחיים שלהם. הם רגילים לפטרונות יהודית, הם רגילים לזה שרואים בהם סיכון בטחוני, אבל זה שהם רגילים לא אומר שהם ישתפו פעולה עם כל פיתרון שלא יגובש איתם.

5. אחת הבעיות המרכזיות של הבדואים היא הביגמיה והפוליגמיה. הבדואים היו שמחים שהמדינה תתערב בעניין הזה, ותחיל סנקציות נגד גברים שלוקחים יותר מאשה אחת, בעיקר כי זה פוגע קודם כל בחברה הבדואית עצמה. אבל המדינה? היא מעדיפה לשלם ביטוח לאומי ולעצום עיניים במקום לטפל בעניין. משונה בעיניי. פחדני.

6. ראיתי בח'ורה, עיירה בדואית חדשה יחסית ומנוהלת היטב ליד צומת שוקת, בתי מגורים חדשים. בצמוד לכל בית יש דיר או רפת עם מאות ראשי צאן ובקר. הריח מזוויע. הבנתי שניתן להוציא את הבדואים מהחקלאות, אבל לא ניתן להוציא את החקלאות מהבדואים. לגזור על כל הבדואים להיות תושבי עיירות במקום כפרים חקלאיים זה עוד רעיון פטרוני, שנזקו רב.

7. הבדואים עצמם מוכנים להתכנס לתוך כפרים מוכרים ולפנות שטחים בהם הם יושבים בתפזורת שלא ניתן לספק לה תשתיות. הם דורשים שיכירו בכפרים שכבר קיימים ויחברו אותם לתשתיות. נראה לי הוגן שאם יהודי בישראל יכול להחליט אם הוא חי בישוב כפרי או עירוני גם בדואי יוכל. חוק שונה לאנשים שונים – זו הבעיה הכי קשה בישראל.

8. ועוד בעניין תשתיות, גם בישובים מוכרים אין בהכרח חשמל ומים. ראיתי בתי ספר של אורט, מרכזי פיס, הרבה רצון טוב, אבל בלי חשמל ומים. לא סביר שכל יהודי ששם קרוון בשטחים יקבל במיידי חשמל, ובדואי שחי בישוב מוכר יצטרך להביא עוקבי מים ולשים גנרטורים מזהמים בכל פינה. ככה לא בונים סולידאריות אזרחית.

9. כאשר קם מנהיג בדואי ששם בצד את האכלו לי שתו לי, דוגמת ד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה (בתמונה), הוא מצליח לגייס את הממשלה, הקרן הקיימת, חברות מסחריות, נדבנים יהודים מכל העולם, ולעשות שינוי עצום בעירו. הבדואים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ולפעול. המדינה היהודית כמהה לאנשי חזון בדואים וכל יציאה מתדר הקורבן נענית בשיתוף פעולה מרגש.

10. בקיצור, היהודים בנגב סובלים, הבדואים סובלים, המדינה לא מעזה להסתכל למצב בעיניים ופועלת באי שקיפות. צריך לכנס את כל הנוגעים בעניין לאיזה מלון בים המלח (או פחון באבו-בסמה) ולדבר. הפתרון אינו בלתי אפשרי אבל הוא יושג רק בדיאלוג בין שווים, עם כוונות טובות מחד ונכונות לאכוף פיתרון שיושג בהחלטיות ללא פשרות מאידך. האם יש לנו מנהיג שיעשה את זה ? האם יש להם מנהיג שיעשה את זה ? או שצריך להגיע למלחמה גלויה בינינו לבינם כדי שנתחיל לחשוב על הסדר מכבד ?

 

אברי גלעד,
0 תגובות